דני קוגן, עלה לארץ מברית המועצות בעלייה הגדולה של שנות התשעים. איש צעיר בשנות העשרים לחייו, חדור להט ציוני ויזם בנשמה, שבתוך עשר שנים ביסס עצמו בארץ כמה שלכל הדעות ייחשב לסיפור הצלחה.
לאחר שסיים לימודי טכנאות שיניים, פנה להקים יחד עם אנה אשתו בית בישראל. בית נאה, הטובל בדשא ירוק ומשקיף לנוף הרים עוצר נשימה, נבנה בישוב טל-אל שבגליל המערבי שם עברו להתגורר. לצידו הם הקימו עסק משגשג לטכנאות שיניים שבימיו הטובים העסיק צוות של 14 עובדים וסיפק עבודות לכל חלקי הארץ.
כמו בסיפורי האגדות שהם ללא פגם, נולדו לזוג הצעיר והשמח בחלקו שני ילדים יפים ומוצלחים, מיכל ורון. ומה עוד ניתן לבקש?
אבל דני לא הסתפק בכל אלה, הוא חש ריקנות. עכשיו, כשיכול היה להישען לאחור וליהנות מכל מה שהשיג, עדין הרגיש צורך במשמעות חדשה. מה עושים? כמו כולם, מביאים ילד נוסף, כזה שיגדל להיות טייס או מדען בעל שם, יגשים את משאלות הוריו וישלים את החסר. ואז נולד יהונתן. לא חלפה שנה מאז נולד יהונתן כשהרופאים איבחנו אותו כילד עם צרכים מיוחדים, או במילים פשוטות כסובל מאוטיזם ואפילפסיה בדרגה קשה.
חלומו של דני התנפץ בפניו, אך בתוך זמן קצר התאושש וכאיש חזון שאינו מרים ידיים, קם ויצא לדרך לעשות מעשה. מלווה בברכתה של אנה אשתו, כשניהול העסק והארגון החדש של המשפחה נשאר מוטל על כתפיה.דני חשב שכסף לא יתן מענה ליהונתן בבגרותו, כאשר הוא ואנה כבר לא יהיו כאן כדי להגן עליו. אבל אם יוכל להביא לכך שאנשים כיהונתן יזכו למקום של כבוד בחברה, לא בחסד כי אם באמצעות תרומה בעבודה בעלת ערך אמיתי, יוכל להביא לשינוי תודעתי ולחולל שינוי. כזה שיתן הזדמנות לאנשים עם צרכים מיוחדים אבל גם יהפוך אותנו כחברה, לאנושית וטובה יותר.
בצעד שהיום נראה כאינטואיצה מבריקה, דני איתר את תחום המיחזור וההשמשה של הפסולת האלקטרונית כמתאים להכשרה ותעסוקה איכותית עבור אנשים עם צרכים מיוחדים. תחום שעד אז, בשנת 2007, עדין לא טופל ולא זכה להתייחסות רגולטורית כלשהי. למעשה עד לחודש מרץ 2013, כאשר נכנס לתוקף חוק המיחזור של הפסולת האלקטרונית, בישראל היתה מוטמנת הפסולת האלקטרונית ככל אשפה אחרת ובתוך נזקים אקולוגיים עצומים שקשה לתאר במילים.
כשדני יזם והקים את העסק החברתי "אקולוגיה לקהילה מוגנת", תחילה בקיבוץ יסעור ומאוחר יותר בפארק התעשיה משגב-תרדיון, הוא לא שאל שאלות ולא ביקש מהמוסדות הממשלתיים דבר. צעד אחר צעד קיבץ סביבו עובדים עם צרכים מיוחדים מכל סוגי הלקויות, כיתת רגליו בעסקים וחברות לאסוף פסולת למחזור והחל להכשירם לעבודה.
"ביקשתי לייצר מקום עבודה שיש בו אתגר משמעותי ומקום עם אופק להתקדם ולהתפתח. רוב האנשים עם הצרכים המיוחדים, אם הם בכלל עובדים, מועסקים בעבודות מונוטוניות כמו ספירת דיבלים שאני קורא לה בשם "דביליזציה" שמלבד שריפת זמן לא מקדמת את העובד לשום מקום. רציתי ליצור מקום שתהיה בו תקוה, גם לילדים עם הצרכים המיוחדים אבל באותה מידה גם למשפחות ובמיוחד להורים. הבעיה שהכי מטרידה את ההורים לילדים עם הצרכים המיוחדים, מה יקרה עם הילדים כשלא נהיה פה. הרי אנחנו לא נחיה לעד כדי לשמור ולהגן עליהם. לכן חיפשתי עבודה שיהיה לה בסיס כלכלי וערך אמיתי. עבודה שהאנשים המיוחדים שלנו יוכלו לבצע אפילו יותר טוב מאנשים אחרים. כבר היום אני לא חושב שאני יכול לבצע את העבודה הזו באותה איכות ומקצועיות כפי שעושים העובדים המיוחדים שלנו"
השאיפה של דני שהאנשים עם הצרכים המיוחדים יוכרו ככח מוביל של כל נושא מיחזור וההשמשת הפסולת האלקטרונית בישראל. זאת ברמה הגבוהה ביותר של מקצועיות והפתרונות הטכנולוגיים המתבקשים, ובכך לחולל בפועל שינוי מהותי בעמדות החברתיות כלפיהם, במעשים בשטח ולא בדיבורים.
(מתוך כתבה בעיתונות)
ישוב אינטגרלי - "מעלה יהונתן":
חלומו הגדול של דני הוא הקמת ישוב אינטגרלי אשר יקרא על שם בנו "מעלה יהונתן" ובו מרכז תעשייתי אקולוגי על פי ערכי הקיימות והסובלנות והשילוב עם אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה כדרך חיים. השאיפה שהישוב יהווה מודל לאופן שבו ניתן לבסס קיום הרמוני של האדם בסביבתו וידגיש ערכים כשיתופי פעולה, רגישות אנושית וסביבתית ומתן כבוד לאדם ולטבע באשר הם. הישוב יכלול מגורים משותפים של משפחות בהן אנשים עם צרכים מיוחדים, לצד משפחות שאינן מוגדרות ככאלה והוא יתאים את השירותים הנדרשים לצורכי הקהילה המשולבת שבו.
הופכים חזון למציאות – פה יקום "מעלה יהונתן"
דני קוגן ובנו יהונתן